משחקי מחשב שנות ה 90 שהגדירו דור שלם
הדבר המוזר שקרה כשפתחנו שוב את משחקי המחשב של שנות ה-90
חזרה לעתיד (שהיה) – זוכרים בכלל מה שיחקתם?
אז הנה שאלה שכנראה לא שאלתם את עצמכם כבר שנים: מה היה המשחק הראשון שגרם לכם להשפריץ קולה מהאף מרוב התרגשות? אם עניתם Doom, SimCity 2000 או אולי אפילו Prince of Persia עם האנימציה החלקלקה כאילו צייר אותו מישהו שיש לו ארבעה מדעי דוקטורט בתנועה – סימן שאתם מהאנשים האלה שמבינים שמשהו היה שם בניינטיז. משהו קסום, קצת פיקסלי, עם הרבה ביפים וצפצופים, ושום RTX או Ray Tracing לא יוכל לשחזר.
משחקי המחשב של שנות ה-90, רבותיי ורבותיי, היו לא רק בידור – הם היו מהפכה תרבותית. הם היו לפני עידן ה-Always Online, לפני שהתחילו להוריד עדכונים במשקל של 87 ג’יגה, ולפני שאנשים התחילו לצעוק עליך בצ’אט כי לא רצית לשחק healer.
10 דברים שלא זכרתם על משחקים מהניינטיז – וכנראה שאף פעם לא הבנתם
- הם עבדו על מחשבים שאין להם אפילו חצי מגה ראם.
- משחקים נמכרו בקופסאות בגודל תנור חימום (והיו בהם חוברות הוראה עבות כאנציקלופדיה).
- אי אפשר היה לשמור מתי שרוצים, אז הייתם צריכים להתחיל הכל מההתחלה – שוב, ושוב, ושוב.
- ה"התקנה" של משחק הייתה מדע טילים, כולל דיסקטים ממוספרים ודוס שחור ומפחיד.
- ברוב המשחקים היו באגים – אבל אז קראנו להם “features”.
שנות ה-90 היו כמו סנדוויץ’ שמורכב מצד אחד מזיכרון ילדות חמוץ-מתוק ומהצד השני טכנולוגיה מתבגרת בלי פילטרים. משחקים אז לא ניסו להתחנף לאף אחד – הם היו מחוספסים, דרשו סבלנות ו… ובואו נודה בזה, חלקם היו קשה ברמות שפשוט לא חוקיות. היום משחק כזה היה מקבל ציון 3 מטעמי “גישה למתחילים”.
אבל למה הם עדיין מרגישים כל כך… טוב?
1. הגרפיקה הגרועה עושה לנו חמים בלב
מישהו אי פעם עצר לחשוב למה גרפיקת פיקסלים כזו שאתה יכול לספור אותה על האצבעות – פתאום נראית יותר מגניבה מכל מציאות מדומה מהונדסת היטב? אולי זה הנוסטלגיה, ואולי זה פשוט כי הגרפיקה אפשרה לדמיון שלנו לעבוד.
2. כי יש בהם אופי – לא רק אפקטים
משחק כמו Monkey Island לא היה זקוק לתקציב של סדרת נטפליקס בשביל להצחיק. הוא השתמש בטקסט נטו, והוא עשה את זה טוב יותר מרוב הקומדיות של היום. זו הייתה שפה שהיא פחות גרפית – ויותר יצירתית. זה לא היה “תראה איך הרחוב נראה אמיתי” אלא “תראה איזה דיאלוג שנון יש פה” – קונספט נושן, לכאורה, אך עוצמתי בטירוף.
3. כשלא היה עולם פתוח, פשוט המצאנו אחד
שחקן Doom לא שאל את עצמו “מה המוטיבציה של הדמות שלי?”, הוא פשוט הסתובב, ירה, ומדי פעם תהה למה יש דלת סודית בין שירותים לטקס דמוני. ככה זה כשאתה לא צריך צדק עלילתי כדי ליהנות.
שאלות ששאלתם את עצמכם (אבל לא הגעתם לתשובות – עד עכשיו)
למה המשחקים אז היו כל כך קשים?
כי לא הייתה אופציה של "Save Anywhere". מי שנפל לתהום התחיל מחדש כמו גבר. בלי רחמים.
מה היה המשחק הכי נמכר של הניינטיז?
The Sims, שהופיע בסוף שנות ה-90 וגרם לכולנו לבנות בתים רק כדי לטבוע במים או לשכוח לבשל ואז לשרוף מטבח שלם.
מה לעזאזל היה “Duke Nukem”? משחק או פנטזיה של נער בן 13?
כן.
איך הרגשנו מתקדמים עם סאונד של "ביפ-קראך-ואוווו"?
כי זו הייתה הפעם הראשונה ששמענו סאונד מהמחשב שלנו בכלל! זה היה טכנולוגי כמו לקבל ווקמן שהיה מנגן גם הפעל של RealPlayer.
האם הגרפיקה באמת כל כך איומה כמו שנזכרים?
תשובה מפתיעה: לא! חלק מהמשחקים, אפילו כיום, נראים יפה בזכות סגנון מגובש. גרפיקה פשוטה – לא בהכרח גרפיקה מכוערת.
5 משחקים מהניינטיז שכנראה עדיין תיהנו מהם (בכנות!)
- Planescape: Torment – כי אף אחד לא כתב דמויות כאלה מאז.
- Diablo II – אם אי פעם רציתם לשרוף סוף שבוע על הרפתקה אפלה עם שדים, זה המשחק.
- Grim Fandango – גיבור שלוקח אותך לעולם המתים בסטייל של סרט בלשי משנות ה-50. כן, זה קיים. וכן, זה עובד.
- Heroes of Might and Magic III – התמכרות חוקית ועדינה במיוחד.
- Theme Hospital – תרפיה בצורת סימולציה של בית חולים עם פציינטים שסובלים מראש מנופח.
ואם כבר נוסטלגיה – מה קרה לאנשים שיצרו את זה?
רבים ממפתחי המשחקים האלה הפכו לאגדות. חלקם עדיין עובדים בתחום, אחרים נאלמו ברקע, וחלק בכלל התחילו לפתוח קורסי "העצמה אישית דרך פיתוח רטרו" (בחיי). הסיפורים מאחורי הקלעים של הפיתוח אז מדהימים יותר מהמוצר עצמו: הרבה פעמים מדובר על צוות של שלושה אנשים, כולל הכלב של המתכנת הראשי כבטא טסטר.
אלו היו הימים של פיתוח מחתרתי. ממש כך. המשחקים נכתבו בלילות, רבים מהם במרתפים, על כוס של קפה דלוח, כשהאינטרנט עוד היה עושה רעש שמזכיר מכונת קפה חולה. והם יצרו עולמות שבאמת נכנסנו לתוכם.
אז למה אנחנו עדיין מדברים עליהם – והאם כדאי לנסות שוב?
חד משמעית, כן. אם אתם חובבים של סיפורים על גיבור שעובר מסע, או סתם רוצים לחוות עולם בלי מיקרו טרנזקציות – זה הזמן להחזיר את הרטרו למצב ON.
משחקי הניינטיז אמנם עתיקים, אבל הפלא הוא: כשלוקחים משחק טוב באמת – הוא עדיין עובד. אולי תצטרכו לעבור כמה תפריטים מוזרים, ואולי תצאו למסע אפלה אי בודד שבו הקוד כתוב כאילו נוצר בזמן הרנסנס של התכנות – אבל שווה את זה.
אז אם שמרתם את הדיסקטים בקופסת פלסטיק, או שיש לכם חשבון GOG עם כמה קלאסיקות – תפתחו אחד עכשיו. תנו לעצמכם כמה דקות לחזור לעולם שבו הצלתם את הנסיכה, הובלתם צבא פיקסלים, ובניתם עיר ששוקעת בשיטפון כי שכחתם לבנות מערכת ביוב.
לסיכום – ולמה כדאי לסיים לקרוא את זה (שזה מה שעשיתם עכשיו, אז כל הכבוד לכם)
משחקי המחשב של שנות ה-90 הם לא סתם נוסטלגיה. הם חלק מה-DNA של כל מה שאנחנו רואים במשחקים היום. הם עשו את זה קודם, בקוד שכמעט ולבש פיג'מה מרוב עייפות – ובכל זאת יצרו את מה שעיצב דור שלם.
אז פעם הבאה שאתם רואים משחק עם טכנולוגיה מטורפת ומצלמה מטלטלת ומתלוננים שהוא "קצת איבד רגש" – תזכרו את הימים שבהם הייתם משתעלים על Dust II, מתחמקים ממלכודת ב-Lemmings ומסתובבים בחלל עם טקסט בלבד. ועושים את זה עם חיוך 🙂